"איזהו חכם - הלומד מכל אדם" (פרק ג', פרקי אבות)

הצורך בשיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות מהווה חוט שדרה לפעילות של ירושלים בת-קיימא מתחילת הדרך. אתאר כאן את המערך השלילי הנתון ואת שאיפתנו לבנות מודל אידיאלי לשיתוף הציבור, תוך כדי סקירת כמה מאבקים ירושלמיים המהווים ציוני דרך בעיצוב חברה אזרחית מעורבת ופעילה בעיר הבירה.

במגילת ירושלים בת-קיימא (ע' החזון: מגילת ירושלים בת-קיימא) מוצג החזון של דמוקרטיה עירונית משתפת, על פיה תושבים מעורבים בקבלת החלטות תכנוניות, סביבתיות, חברתיות וחינוכיות. על פי חזון זה המערכת העירונית צריכה להתנהל בשקיפות מרבית, ולאפשר לתושבים ללוות שלבי פיתוח ראשוניים, ואף לקדם חלופות ביזמתם. מחקרים והתנסות בעולם המערבי הוכיחו שלציבור יש מה לתרום בתחום התכנון, וכי לא כל החכמה בידי אנשי המקצוע.

ואמנם תמונת המצב מבחינת חוק התכנון והבניה בישראל לא רק שאיננה מחייבת שקיפות או שיתוף, אלא מנכרת את התושבים לגמרי. תכניות עוברות שלבי דיון במשרדי תכנון ובאגף תכנון ברשות המקומית, מבלי כל חשיפה לציבור.

תכניות מגיעות לאישור בועדה המחוזית לאחר אישור ברמה המקומית, ורק אז מחייב החוק הפקדה להתנגדות הציבור (לתקופה של 60 יום) במידה והתכנית מבקשת שינוי יעוד. העובדה שאין תכנית מתאר מעודכנת לירושלים מאז 1959 גורמת באופן פראדוקסלי לכך שכמעט כל תכנית חדשה דורשת שינוי יעוד, כך שלפחות שלב ההתנגדות מובטח לציבור.

לארגונים הפועלים יחד ב"ירושלים בת-קיימא" היה ברור שלא יחול שינוי במערכת אם לא נחולל אותו, ושנושא העדר שיתוף הציבור צריך להיות טיעון במאבק מול כל יזמת פיתוח בלתי ראוייה בעיר. הבנו שגם הציבור הרחב ברובו איננו מודע שהוא מקופח בגלל העדר שיתופו בתהליכי תכנון, ומאידך נבחרי הציבור עדיין לא חשו לחץ מספיק מהתושבים לשנות הרגלים בעניין זה.

מתוך מעגל הקסמים הזה יצאנו להיאבק לשנות את השיטה, וכאן המקום לציין כמה מהמאבקים שעוררו הד ציבורי גדול כאשר, למרות העדר שיתוף הציבור מלכתחילה, תושבי העיר תבעו זכות אמירה ואפילו הכרעה.

בתחילת שנת 2000, תוך ימים ספורים, אושרה התכנית למגדל תצפית סלע. מגדל התצפית המוצע בתכנית אמור להתרומם בנקודה הגבוהה ביותר ברכס ארמון הנציב. גובהו המתוכנן 140 מטר, עם מסעדה ובית כנסת מעליו, ואנטנה של עוד כמה עשרות מטרים מעל.

לאחר אישור התכנית, החלה תקופת המתנה לקראת הפקדתה להתנגדות הציבור. עוד טרם האישור טענו שני חברים בועדה המקומית שצריך לשתף את הקהילה המקומית בתהליך. המינהל הקהילתי של ארמון הנציב נכנס למהלך משא ומתן עם היזם ואכן הובטחו להם צ'ופרים לפיצוי בגין נזקי המגדל המתוכנן: גן ציבורי ומשרת עובדת קהילתית במימון היזם.

בשלב זה נכנסו החברה להגנת הטבע - סניף ירושלים וארגוני ירושלים בת-קיימא לתהליך, בטענה שמדובר בתכנית עתירת השלכות על נופיה ההיסטוריים של ירושלים ובמיוחד על האגן החזותי של העיר העתיקה. הטענה היתה שבייזום בנייה על מתחם הרכס מן הראוי לאמץ גישה יותר הוליסטית, לראות את המתחם כולו כיחידת תכנון אחת ולפתוח את הדיון במשמעות התכנית בפני הציבור הירושלמי ואף מעבר לו, כי מדובר במבנה שישלוט בנוף העירוני ושאי אפשר יהיה להסתתר מפניו בשום פינה של שום שכונה בעיר הבירה.

ועדת איכות הסביבה העירונית פתחה את שעריה לדיון ציבורי בנושא, והיזם הסכים להציג את התכנית במעמד ציבורי באולם מועצת העיר.

חשוב לציין שבישיבת ועדת איכות הסביבה נאמר כי מסקנות הדיון לא ישפיעו על התהליך הססטוטורי. מומחים רבים לתכנון עירוני שביקרו בירושלים הופתעו מהאמירה הזאת, שהרי פרוטוקול ישיבת הועדה העירונית מעיד על התנגדות של מאות הנוכחים לתכנית. האם לא היה צריך לפתוח מחדש את הדיון בועדה המקומית באקלים ציבורי כזה?

כך מסתבר שהרבה לפני הליך ההתנגדויות הובעה הסתייגות של הציבור בירושלים מהתכנית ומהדרך שבה קודמה.

באוקטובר 2000, כשבועיים אחרי פרוץ האינטיפאדה, בערב סוכות, הופקדה התכנית. המדינה היתה תחת הלם האלימות והפיגועים אבל הועדה המחוזית לא ראתה לנכון להאריך את תקופת ההתנגדויות ובתוך שישה שבועות הוגשו כ-5000 התנגדויות, כמאה מהן של אנשי רוח ותכנון ועוד רבים מאוד בנוסח יותר סטנדרטי - כולן בליווי תצהיר עו"ד, כנדרש.

היתה זו מאין חוויה סוריאליסטית להחתים אנשים ולהסביר להם את משמעויות המגדל באותה תקופה של הלם ציבורי בתחילת האי נטיפאדה.

הוועדה המחוזית בחרה בדרך של מינוי בורר-חוקר לסינון ולמיון טיעוני ההתנגדויות, ובזמן עבודתו הזמינה גם הועדה המקומית חלק קטן מאוד מהמתנגדים לשימוע.

שום התנגדות לא הוצגה בפני הועדה המחוזית עצמה. הבורר הנ"ל נסע לאירופה על חשבון זמן הבדיקה כדי "להתרשם ממגדלים בעולם".

בסיכום התהליך המביך חשוב להדגיש: מבלי לקבוע עמדה מלכתחילה, דרשנו (החלה"ט וארגוני ירושלים בת-קיימא) להרחיב את הדיון הציבורי בנושא המגדל.

מוסדות התכנון לא עשו זאת - אבל אנו פעלנו בסיוע קרן האס, אשר הביעה דאגה רבה מול תכנית המגדל ומול התכניות מלונות הרכס והרכבל.

לציבור הצגנו שאלה פשוטה: האם מישהו שאל אותך, תושב/ת העיר, אם את/ה מעוניין/ת במגדל תצפית? ניצלנו את האמצעים המוגבלים של חוק תכנון ובניה להבליט את העדר הליך פתיחת הדיון לציבור בטרם שלב התנגדויות.

החלטת הועדה המחוזית היתה מעניינת אבל לא לשביעות רצוננו: אושרה התכנית, אבל לא המגדל.

אם כן, מה אושר? אושר מגדל אמורפי שצורתו תיקבע בתחרות שכללי המשחק שלה לא יכללו שום שקיפות או השתתפות של הציבור.

עם זאת, זה שונה מההחלטה שהתקבלה לפני ההתנגדויות, ויש בזה ביטוי להבנה מצד הועדה המחוזית כי לתכנית המגדל יש משמעויות רציניות. העובדה שניתנה זכות ערר בפני המועצה הארצית מעידה אף היא על שינוי עמדה מסוים של הועדה המחוזית.

פיתוח בר-קיימא, אשר מדבר על שימוש מושכל במשאבים מתוך דאגה לדורות הבאים, מדבר גם על חשיבות שיתוף הציבור בתכנון ובתהליך קבלת החלטות. בתהליך שעברנו מול המגדל, ראינו עד כמה רחוק חוק התכנון והבניה מהחזון הזה, אבל במקרים רבים דורש הציבור כיום להיות חלק מהדיון ומטביע חותמו על התוצאה.

בעת כתיבת שורות אלה טרם הוכרע נושא המגדל במועצה הארצית. יש לקוות שההחלטה תהיה ראויה, לאור המשמעויות כבדות המשקל של התכנית. מה שבטוח: המאבק נגד מגדל התצפית חשף במלוא העוצמה את חולשת מערכת התכנון, שאיננה משכילה לראות בציבור שותף יקר במקום "אויב הקידמה".

בשנות ה-50 קיבלה ירושלים מתנה מקרן קיימת לישראל - יער משלה. היער ניטע בצורת פרסה מסביב לעיר המערבית. יו"ר קק"ל דאז, יוסף וייץ, העניק את היער לראש העירייה, גרשון אגרון, במטרה להחזיר עטרה ירוקה ליושנה בבירה.

אולם, יער ירושלים לא היה מוגן מאליו. במרוצת השנים נגרעו ממנו שטחים רבים מאוד, וב-1997 הוא הצטמק עד לכדי 1,200 דונם בלבד (כשליש משטחו המקורי). ככל שעובר הזמן, גדל גם רצונם של יזמים להפוך יותר ויותר שטחים ירוקים בעיר לשטרות ירוקים.

לכן, כאשר החלה קרן קיימת לישראל בסוף שנות ה-90 לקדם תכנית סטטוטורית שתגן על היער, התגייסו למשימה החברה להגנת הטבע, "שומרי היער" והעמותה לאיכות החיים הר נוף, ותמכו במהלך. הם חיברו את "אמנת יער ירושלים" כחלק ממפגני התמיכה ביער, וחתמו עליה רבבות מתושבי העיר. ארגוני הקואליציה "ירושלים בת-קיימא", ועמם כ-5,000 מתושבי העיר, העבירו אל הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מכתבים הקוראים לתמיכה בשימור היער. בנוסף, שלחו הארגונים מדי שנה משלחת לצעדת ירושלים. הם קיימו סדר ט"ו בשבט בסימן שימור היער, ערכו קונצרט חגיגי בלב היער וסיורים ללא תשלום במרחביו.

באביב 2002 סיימה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בירושלים לדון בתכנית קק"ל לשימור יער ירושלים וכנהוג הופקדה התכנית לעיון הציבור. לכאורה, ניתן היה לצפות שהתכנית לשימור היער תעבור ללא כל התנגדויות, שכן מי מהתושבים ייצא נגד תכנית שתשמור על איכות חייו והאוויר שהוא נושם?

אלא שלמרבה ההפתעה אכן נמצאו מתנגדים לתכנית, בהם עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים בכבודן ובעצמן. השתיים הסבירו את התנגדותן בכך שתכניות הפיתוח והבנייה העתידיות שלהן לא יוכלו להתממש אם היער יוגדר כראוי לשימור. בין תכניות אלה נכללות בניית מחלף בכביש מס' 16 (בתוך נחל רבידה, בין הר נוף לבית הכרם) והתכנית להעברת מתקני הגז והדלק של פי גלילות אל היער.

שבוע לפני הישיבה המכרעת, בתחילת 2004 , הגיעו כ-4000 מתושבי ירושלים ומרחבי הארץ לקחת חלק ב"חיבוק יער ירושלים" - אירוע ציבורי מרשים שבמסגרתו הביעו הזדהות עם המאבק למען עתיד היער. באירוע נפרסה "טיילת דוכנים" של הארגונים השונים, אשר הציגו את פועלם ומאבקיהם ואת תמיכתם ביער ירושלים. על רקע התכניות הנוגעות לשטחים הירוקים שממערב ליער ירושלים, רואים היום הגופים את היער כשלוחה של אותו רצף שטחים שמוצע למכירה משיקולי נדל"ן (ע' הרי ירושלים ושימורם).

בט"ו בשבט 2004, תאריך סמלי מאין כמותו, החליטה הוועדה המחוזית לאשר את התכנית ולקבוע גבולות מוגנים ליער ירושלים. בנוסח ההחלטה ציין יו"ר הוועדה, עו"ד מתי חותה, כי קיבל ללשכתו אלפי פניות הקוראות לאישור התכנית, והדגיש כי הוא מכיר בחשיבות היער לציבור ובזיקת הקהילה לשטח.

מאז, מוגן יער ירושלים על ידי תכנית המגדירה את שטחו, את גבולותיו ואת שימושי הקרקע המותרים בו. הוועדה דחתה את התנגדויות גורמי הפיתוח (עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים ונוספים) אשר ביקשו לגרוע מהתכנית שטחים לפרוייקטים עתידיים. תכניות שכאלה בשטחי היער ייאלצו להגיע לדיון כשינויים על בסיס תכנית היער המאושרת וכסותרות את התכנית שאושרה, ועמן נתמודד בבוא היום.

עיריית ירושלים עמדה לאפשר פיתוח לא ראוי ביער, והיא לא השכילה להכיר בחשיבות השטח לעיר ולתושביה. מי שהחזיר את היער לתושבים לרווחת הדורות הבאים הם התושבים בעצמם, שנתנו את הגיבוי הציבורי לאישור תכנית קק"ל. את המאבק אמנם הובילו גופים גדולים, אבל החיילים שנלחמו והצליחו הם המבוגרים והילדים שהביעו את תמיכתם בחתימות, במכתבים וב"חיבוק" יער ירושלים.

שמות רבים לעמק הצבאים, וכל שם טומן בחובו השקפת עולם. השם "עמק פרי הר" הוענק לו בזכות עבודת חברת פרי הר שארזה ושיווקה את התוצרת החקלאית של המטעים בעמק. השמות "עמק רחביה" ו"עמק הקטמונים" נותנים לנו שיוך שכונתי. אבל השם "עמק הצבאים" נותן ביטוי לנכס יקר וחשוב שבו, והוא עדר הצבאים.

העמק המשולש שוכן בין כביש בגין, כביש גולומב ושכונת גבעת מרדכי. יש בו כיום שטח פתוח של כ-450 דונם. כבר נגרע חלק לא קטן משטחו על ידי סלילת כביש בגין, אבל המשולש שנותר סיפק במה לאחת הדרמות המשמעותיות של התכנון בירושלים.

בתחילת שנות התשעים, כאשר ענף החקלאות הגיע לשפל, רבים מהקיבוצים והמושבים ביקשו לממש בעלות על שטחים שהוענקו להם על ידי המדינה למטרת עבודה חקלאית, ולהפוך את האדמה החקלאית לנדל"ן רווחי. קיבוץ מעלה החמישה וקיבוץ קרית ענבים, ה"בעלים" של שטח עמק הצבאים (שהם קיבלו כמתנה מהמדינה) תיכננו בניית מגורים ומגדלים ברוב העמק, תוך השארת איזור לגן ציבורי בשטח של 100 דונם.

התפתח מאבק מרתק, שבעקבותיו הוועדה המחוזית חזרה בה מאישור תכנית הנדל"ן והביעה תמיכה ברצון התושבים לשמור על השטח הפתוח. לא צריך לזלזל במשמעות הפיכה טוטאלית בתכנית מאושרת על ידי הוועדה המקומית והמחוזית בעקבות מאבק ציבורי מגובה על ידי חוות דעת של אנשי מקצוע של החברה להגנת הטבע.

1. לא ברור אם לקיבוצים יש זכות לסחור בקרקע שקיבלו מתנה מהמדינה למטרה מפורשת של חקלאות. אם הם לא יכולים לקיים פעילות חקלאית בעמק, הקרקע צריכה לחזור למדינה, ובמקרה זה לעיר ירושלים.
2. תושבי הקטמונים הקימו צעקה עזה, בטענה ששטח העמק הוא השטח הירוק היחיד הזמין להם לבילוי, לטיול ולכיף.
3. החברה להגנת הטבע חקרה וסתרה את טענת מהנדס העיר שיש עודף של שטחים פתוחים באיזור וכי חובה לפתח את העמק דווקא לבנייה.
4. חוץ מכביש בגין, שהרס חלק לא קטן מהעמק, עתיד להתבצע הרבה פיתוח מסביב לעמק הצבאים. שכונת רמת בית הכרם, מחלף כביש 16/4, בנייה במורדות בית וגן ופרוייקט הולילנד מפרים לרעה את המאזן בין פיתוח לבין בינוי.
5. בעמק נוצרה בועה של טבע כלוא בתוך העיר. יש לראות בזה נכס לציבור ולא עתודת קרקע לבנייה ולפיתוח.

עם קבלת התנגדות התושבים והגופים הירוקים, נפתח פתח להמשך השפעה על עמק הצבעים. צוות תכנון ראשות אדר' רז עפרון מהחלה"ט התחיל לבחון פרוגרמה לתכנון העמק כשטח פתוח, תוך שיתוף הציבורים השונים שמתגוררים מסביב.

מהלך זה הוא שממקם את מאבק עמק הצבאים בספרי ההיסטוריה של שיתוף הציבור בתכנון. קואליציה של גופים חברו יחד להרים את הכפפה התכנונית ולקדם תכנית לעמק תוך ניהול הליך אמיתי של שיתוף הקהילות המעורבות במאבק. הפעם הליך שיתוף הציבור זכה לברכת מתכננת המחוז - והצוות התחיל לעבוד, נטול משאבים כספיים אבל חדור אמונה בצדקת הדרך.

מאבק קודם בירושלים איפשר לנו להעיז ולהציע תכנית חלופית ל עמק הצבאים. לפני מספר שנים החלו תושבי עין כרם, בהנהגת ועד השכונה, לעבוד על הכנת תכנית שתשמור על האגן החזותי וההקשר הנופי של הכפר הציורי שלהם. זאת בידיעה שמינהל מקרקעי ישראל מודע לצורך לשמר את הכפר אבל מתעלם ממשמעות הנוף התנ"כי בו הוא יושב. תושבי עין כרם הבינו שהנוף הזה של טראסות חקלאיות ומטעים מתקופת בית שני הוא הנכס האמיתי, שמעניק את ההקשר הציורי ההולם לעין כרם.

התושבים הסתמכו על תיקון בחוק תכנון ובנייה שמתיר לא רק לבעלי הקרקע אלא גם ל"בעלי עניין בקרקע" להציע תכנית לשטח נתון. יזמתם נתקלה באטימות מוסדות התכנון, אשר טענו כי רק לבעלי הקרקע יש עניין בקרקע. רק פסיקה חלוצית של בג"ץ איפשר לתושבים לקדם את תכניתם.

כאן אנו רואים איך מאבק אחד סולל את הדרך למאבק הבא. לגבי עמק הצבאים כבר לא היה ויכוח על זכות התושבים לתכנון, ואפילו בנושא שיתוף הציבור המקומי והעירוני בתכנון נתנה מתכננת המחוז את ברכתה. כל זה איננו מבטיח עדיין את הסוף הטוב המיוחל בספרות, אבל זה מעיד על התחזקות המעמד של החברה האזרחית מול הממסד.

סיכום

במבט מסכם לגבי הפעילות של ירושלים בת-קיימא לקידום מטרה מרכזית אם לא עיקרית, היא שיתוף הציבור בתכנון, אנו רואים התקדמות מצד אחד אבל מצד שני הקשחת עמדה על ידי גורמים בממסד שרואים בציבור גורם מפריע להליך התכנון.

מאבקים כמו מגדל התצפית, יער ירושלים, עמק הצבאים או עין כרם - ועוד רבים נוספים כמו המאבק נגד מתחם הולילנד, רח' הנביאים, שכונות החצר או אתר האירועים בדרום מערב העיר - סוללים דרך לחברה אזרחית יותר מעורבת ויותר משפיעה. אבל כנגד התפתחות חיובית זו אנו רואים את חוק ההסדרים, שמציע קיצור דרך ליזמות על ידי הכרזת מסלול מקוצר ל"פרוייקטים לאומיים" בדרך שמקצרת את תקופת ההתנגדויות ומונעת ערר למועצה הארצית לתכנון.

ולצד מהלך היסטורי בעקבות פסגת כדור הארץ שהתקיימה ביוהנסבורג באוגוסט 2002, שבו ממשלת ישראל הכריזה על החלטתה לבנות אסטרטגיה ממלכתית לפיתוח בר-קיימא תוך שיתוף פעולה בין-משרדי, הגיאופוליטיקה הירושלמית מקדמת הרחבת פיתוח העיר מערבה על שטחים ירוקים חשובים ביותר (תכנית ספדי למערב ירושלים), תוך איום על חוסנו של מרכז העיר.

כאשר סוף סוף, אחרי עשרות שנים ללא תכנית מתאר מעודכנת, עיריית ירושלים שוקדת על תכנית מתאר חדשה (לא מעט כתוצאה מהלחץ של ירושלים בת-קיימא), הנחת היסוד של התכנית היא שצריך קודם לבנות על השטחים הירוקים ממערב לעיר, כי הם זמינים ו"נוחים" לפיתוח. כאשר המינהלים הקהילתיים מוזמנים (וזה כשלעצמו הישג) לקחת חלק בתהליך הכנת תכנית המתאר, אין העיריה משתפת אותם בנוגע לאותה הנחת יסוד תכנונית אלא רק בקוסמטיקה של תכנית המתאר (ע' תכנית מתאר ירושלים 2000).

לבסוף, עם כל הצער על כך שמנגנונים לשיתוף הציבור עדיין אינם מחוייבים בתהליך התכנון, אפשר לראות במאבקים של חמש השנים האחרונות תזוזה אמיתית לקראת שיתוף הציבור בתכנון. זה בוודאי נכון מבחינת רצון הציבור ומעורבותו, אולם נראה שגם הממסד התחיל להבין כי הזמנים משתנים ומשטר דמוקרטי מחייב תהליכים משתפים בכל תחום ותחום. פעילות התושבים לוחצת מבית והזירה הבין-לאומית משפיעה מחוץ, ואנו תושבי ירושלים זוכים ליטול חלק בתהליך מרתק ומרגש.